דף הבית arrow בבגדי עבודה arrow המפעל arrow ייצור הפלסטיקה בשנות ה-50 וה-60

 

חסרים סיפורים:

אנו מבקשים להשלים בעזרתכם עוד סיפורים על הענפים ומקומות העבודה השונים של הקיבוץ.

אנא שלחו לנו את סיפוריכם באמצעות כפתור "צור קשר" בתפריט התחתון.

ייצור הפלסטיקה בשנות ה-50 וה-60 הדפס שלח לחבר
חיה בן-דוד מספרת על דן צימרמן לבתו רותי ליאור (צימרמן)   


factory-10-anniversary.jpg

מלונים בחיפוי פלסטיק

הסיפור החל בתחילת שנות החמישים ביוזמתם של החברים נתן פוקס ונחום דויטלבאום (שכונו פוּקסי ונחומקו). הם היו חקלאים מסורים מאוד שחיפשו כל הזמן חידושים בעולם בתחום החקלאות. בתקופה זו החקלאות בישראל היתה בשיא ההתפתחות. בשנות ה-50 המוקדמות היה במכון וולקני פרופסור שהירבה לטייל בעולם ולחפש חידושים כדי לקדם את החקלאות בארץ. הפרופסור הזה חזר מסיור שערך ביפן והזמין חקלאים רבים מרחבי הארץ לכנס מיוחד כדי להציג את החידושים. בין השקופיות שהציג בכנס היו מנהרות עשויות יריעות פלסטיק שכיסו שדות גידול של ירקות. הפרופסור סיפר לחקלאים שיריעות הפלסטיק מקצרות את זמן ההבשלה של הגידולים ב-20-30 אחוזים.
פוקסי ונחומקו חזרו מן ההרצאה מלאי התלהבות. הם ניגשו אל אנשי המפעל ואמרו להם: "זה מה שאנחנו צריכים. אנחנו רוצים להתחיל לגדל מלונים תחת מנהרות פלסטיק". עד אז גידלו בקיבוץ מעט מלונים, ובעיקר ערכו נסיונות שונים בנושא זה. לפוקסי היה אח בהונגריה שעסק שם בחקלאות, והוא השיג לפוקסי זרעים של מלון ב איכות מיוחדת. פוקסי עבד בשיתוף עם נחוּמקו בניסיון להתאים את הזן הזה של המלונים לגידול בתנאי הארץ.

factory_yankele.jpgפגישה נוספת עם הנהלת המפעל הוסיפה פרטים על החידוש: האמריקאים העבירו ליפן תעשיות רבות לאחר כיבושה במלחמה, ובין היתר מפעל לייצור פולימר פי.וי.סי. - חומר גלם לתעשיית הפלסטיקה - וגם יריעות פלסטיק. עודפי ייצור הביא אותם לחפש להן שימושים חדשים. כך החליטו חקלאים יפנים לבנות חממות מיריעות פלסטיק שקופות במקום מזכוכית. לאחר שראו ברכה בעמלם, התייעל הפטנט - במקום לבנות חממה יקרה כיסו את הערוגות בשדה במנהרות פלסטיק ארוכות, לקבלת אותו האפקט.
נחומקו ופוקסי ניסו לשכנע את הנהלת המפעל לנסות ולייצר יריעות פי.וי.סי שקופות לצורך גידול המלונים בקיבוץ. עד אז ייצרו במפעל מוצרי גומי כמו כדורים למשחק צינורות לשימושים שונים, יריעות גומי, צמיגי אופניים וחומרים לחידוש צמיגים.

התשובה הראשונית שפוקסי ונחום קיבלו מאנשי המפעל הייתה: "אנחנו מייצרים גומי ויש לנו מכונות לגומי." בהמשך התברר שלדן צימרמן יש קשר אישי למפעל "רוס אנד רוברטס" בקונטיקט, מתקופת לימודיו בארה"ב. דן "ראה" במפעל הזה (היתה לו יכולת מיוחדת "לראות" ולהבין דברים) ייצור יריעות פלסטיות במכונות דומות לזו שרכשנו זמן קצר קודם לכן, לשם ייצור יריעות גומי.

הסבת הקלנדר לייצור פלסטיק

דן חזר משנות הלימודים בארה"ב עם קשרים אישיים רבים והיכרויות בתעשיית הגומי והפלסטיקה. הוא שמר על הקשרים הללו באמצעות התכתבויות על נושאים מקצועיים. האנשים שהיו עימו בקשר השתדלו תמיד להיענות לבקשותיו ושאלותיו משום שהעריכו אותו כאדם מיוחד שהתגבר על מוגבלות קשה, וכן כבעל כישרון ויכולת אישית. היתה כלפיו היענות רבה יותר מאשר כלפי אדם רגיל. הוא היה בעיניהם גם גיבור וגם אדם מאוד משכיל. הם רצו לעזור לו ככל שיכלו, בגלל המוגבלות שלו.
דן ידע שאת המכונה החדשה, "הקָלַנדֶר" (מתוצרת איטליה), ניתן להסב לייצור יריעות פלסטיק. בעזרת איש מקצוע אוסטרי שהגיע אז למפעל, התחלנו לחשוב כיצד לעשות זאת. המכונאים המקומיים, בהדרכתו של  יוז'י (יוסף אשל, אשר כבר התמחה בהפעלת הקלנדר) ניסו להסב את הקלנדר לייצור פלסטיק. לדן היה ידע על פי-וי-סי וכאמור גם קשרים.

Image
דן צימרמן וחיה בן-דוד במעבדה, שנות ה-60
בשלב הבא היה צורך ליצור תערובות מתאימות. זה היה תהליך לא פשוט. בתחום הזה עזר לנו בעליו האמריקאי של מפעל רוס אנד רוברטס. הוא חשב על דרך מקורית לעשות זאת בצורה יעילה יותר מהתכתבויות: לתת בונוס למהנדס הראשי שלו ולשלוח אותו, יחד עם אשתו ובנו, לחופשה  של שלושה חודשים בארץ, שבה ייעץ לנו במפעל. המהנדס ומשפחתו גרו בדירה בנתניה ומדי בוקר הוא הגיע אלינו לעבודה ולימד אותנו להכין את התערובות. עד כמה שאני יודעת, הקיבוץ שילם רק את השכירות של הדירה, ואולי הוצאות נוספות, אבל לא על הייעוץ והידע. בדרך כלל מפעל לא מחלק את הידע שצבר, אלא אם כן יש לו אינטרס לעשות זאת. נראה לי שהם רצו לעזור לנו בגלל הקשר לדן. כנראה הם גם לא ראו במפעל הקיבוצי הקטן איום שיכול להפוך למתחרה בעתיד.
כל בוקר הגיע המהנדס למעבדה. התהליך היה מסובך מאוד מאוד. היה צורך לרכוש את חומרי הגלם, וגם מכונה שתעשה את הערבול. בתקופה הזו הכסף לא היה מצוי למטרות כאלה. אחר-כך צצה בעיה גדולה נוספת: גומי מייצרים במכונה מקוררת ופי-וי-סי במכונה מחוממת. היה צריך להתחשב בגורמים רבים שהקשו על ההסבה.

חזון והגשמה

דן היה פעיל מאוד בתהליך הזה. למרבה הפליאה, לאחר כמה שבועות של ניסיונות הצלחנו בפעם הראשונה בייצור יריעות, והחקלאים הכינו את השטח, וגם קשתות  מחוט ברזל כדי לתמוך את היריעות. במסגרייה תוכננה מכונה ייחודית שתניח את היריעות ותכסה את שוליהן באדמה לשם עיגון. בסרטים על ההיסטוריה של קיבוץ העוגן שהופקו לאחרונה מתוך הסרטים שצילם פוטי, נראית המכונה הזאת בפעולה (פרויקט הסרטים ביוזמתם של יוסי בן דוד ושרגא אגם).
לחקלאים שלנו היה חזון. הם יזמו את התאמת המכונה החקלאית שיוצרת ערוגות, למכונה לכיסוי ערוגות ביריעות פלסטיקה. הם ידעו לקדם עניינים ללא פשרות - כשהחליטו שצריך לעשות משהו היו דוחפים את העניין עד לביצוע. כך קם הענף החקלאי של המלונים. על פי זיכרוני היריעות הראשונות יוצרו בשנת 1957.
כך עשינו את המעבר לעולם חדש של ייצור פלסטיקה. היו שבועות שייצרנו גומי ולאחר מכן היה צורך לנקות את המכונות ניקיון יסודי מאוד משום שרוב תערובות הגומי שחורות, ואילו היריעות הפלסטיות צריכות להיות שקופות ונקיות מאוד. היו לנו הרבה קשיים והסתבכויות בדרך זו. היו  תקלות אין ספור, והיו כאלה שרצו להרים ידיים, אבל דן עמד בתקלות בגבורה ולא ויתר. כמובן שהיו הרבה אנשים שעסקו בעניין, אבל דן היה היוזם ובעל החזון וגם בעל הרעיונות הטובים.

ריצוף הכור בדימונה ביריעות פי.וי.סי 

calander_60s.jpgהזמן: 1960-61. משה בן-דוד, שהיה באותה תקופה מנהל המפעל, פגש יבואן של ריצוף פלסטי, שהיו לו קשרים בצרפת. היבואן התחיל לעניין את העוגן בשותפות ביבוא ריצוף פי-וי-סי, ויום אחד הצביע על הזדמנות של פעם בחיים: ישראל חתמה עם צרפת על החוזה להקמת הכור האטומי בדימונה. המפעל הצרפתי, שקיבל אישור לספק את הריצוף לכור, לא היה מסוגל לייצר את כל הכמות הדרושה בתוך התקופה שאליה התחייב. עלתה השאלה אם נוכל לייצר את הריצוף המיוחד הזה, כמובן בהדרכת המפעל הצרפתי, שהתמחה בריצוף.
לאחר זמן מה הגיע אלינו לביקור המנהל הטכני, מסייה בּוֹנֵה. הוא סייר במפעל ודיבר עם כולם, וכמובן עם דן. לטענתו, אפשר יהיה להסב את הקלנדר שלנו לייצור ריצוף פי-וי-סי. לכור לפי התקנים החמורים שבהם היה צריך לעמוד.
אני זוכרת ויכוחים רבים בנושא. פחד גדול מאוד מההתחייבות. לאט לאט התגבשה ההחלטה. המפעל גויס כולו למען המטרה. כל אחד נתן כתף בחלק שלו. דן כמובן היה בין היוזמים הטכנולוגיים ודאג להתמודד עם התקנים המחמירים.
בהמשך נחתם הסכם ידע עם המפעל בצרפת. באותה תקופה דן נסע לצרפת מלווה ביוז'י, שהיה אמור לספק לו עזרה ועיניים של איש טכני, שמכיר את המפעל ואת טכנולוגיית הקלנדר. יוז'י גם ידע צרפתית.
לאחר זמן מה התחלנו לייצר את היריעות לריצוף הכור. העיסקה הגדולה הזו והסכם הידע עם החברה הצרפתית איפשרו לנו להקים מפעל חדש לייצור יריעות פלסטיות גם למטרות נוספות.
הצרפתים שלחו את האנשים שלהם כדי להתקין את הריצוף המיוחד בכור. אחד האנשים המרכזיים שלהם ישב כאן שלוש שנים. היה צורך להדביק את היריעות ולרתך אותן זו לזו בטכניקות מיוחדות, כדי להביא לאטימות מלאה של היריעות. בכור אטומי משתמשים הרבה בשטיפות ולכן חומרי הריצוף צריכים להיות עמידים לכל נוזל, כולל חומצות חריפות, וכמובן גם לקרינה. הפי.וי.סי בתערובות מיוחדות הוא חומר שיכול לעמוד בתנאים כאלה. הנחת היריעות הייתה צריכה להתבצע כך שלא יווצרו בהן סדקים. אני חושבת שהכור הושלם בסביבות שנת 1965. מאוחר יותר הרחבנו את מגוון המוצרים ועסקנו גם בייצור התלבושות המיוחדות לעובדים בכור מיריעות שקופות.
[...] בתקופה ההיא חשבנו רק איך לקדם את המפעל, ובכלל לא העסיק אותנו הקידום האישי שלנו [...] חשבנו רק על העשייה למען הכלל. כאשר אני חושבת על כך היום, זה נראה לי מוזר וקצת לא מציאותי, אבל אלה היו זמנים אחרים. היתה אצלנו נאמנות ללא סייג למטרה המשותפת, להצלחת המפעל ולקידומו.
בהמשך קמה מחלקת ההדפסה...

רשמה רותי ליאור, אוקטובר  2008

 

----------------------------------------------------

הדפס | שלח לחבר


הפרק נכתב ברצון טוב וכוונה כנה. תגובות, תיקונים והשלמות מציבור הקוראים יתקבלו ברצון, בעזרת מערכת התגובות להלן.
הוספת תגובה: שמור את תגובתך עניינית וקשורה לפרק זה. תגובות לא רלוונטיות או פוגעות יימחקו.
הקוד המופיע למטה נועד למנוע דואר-זבל ותגובות אוטומטיות. הכנס קוד זה בשדה המתאים לפני שליחת התגובה.

שם:
תגובה:

קוד: Code

 
< קודם